יושב לי בגינה בתנוחה שמאלנית אופיינית, משמע, עיקר המשקל על עכוז ימין, שיידע את מקומו הנכון אצל אחורי הסוררים שמכזיבים לאחרונה לא פעם ולא פעמיים ומעיין בספרו האלמותי של לואיס קרול, במיוחד כדי לחזור לפרופורציות ולשאוף קצת שפיות אחרי סיאסטה בלתי אפשרית בחברת כתבי ערוץ 10 וקצת 2, ששיקרו לי במצח נחושה על הכל, כולל מזג האוויר, אבל הן, כלומר כזבי המטאורולוגיה, היו ללא תכלית זדונית, סתם מתוך הרגל ואולי מטעמי נוחות וקורטוב רצון טוב לטעת בנו אמונה שחודשי יולי אוגוסט בתל אביב אינן הגיהינום, אלא רק סוג של גיבושון לקראתו.
בפרק שבו אליס משוחחת עם הצ'שייר קט, הבחנתי בתזוזה קלה בדשא משמאל למקום שבו ישבתי, משהו כמו חצי מטר מן העכוז השמאלי שלי, זה שכאמור לימד לקח את הימני וניסה להשליט בו דרך ארץ.
בעת שהחתול הפך סמוי לאליס בפעם השלישית, התזוזה התגבשה לכדי גבנון ורגבי חמרה מיובאים מאזור השרון נחשפו ומתוכן בצבץ משהו שזיהיתי אותו כחולד. הנחתי את הספר על הדשא לצדי הימני והתמקדתי באורח הבלתי צפוי. זה עבר היפוך מהיר והתגלה כקצהו של את חפירה מסוג בלק אנד דקר. (אני חופר סדרתי ועקב כך יש לי ידע רב בתחום המכשור הנחוץ לעניין, במסגרת הבלתי נלאות שלי לאסוף אינפורמציה מיותרת). אחרי להב האת בצבץ ראש עם כובע טמבל, חצי מפניו מכוסים נגד פגעי האבק ועין רעה, בכפייה א-לה ערפאת, שיבדל מותו מחייו או משהו דומה לזה. שתי זרועות חשופות נשלחו לצדי הפתח בדשא והראש הרים את גופו והעבירו לתנוחת ישיבה כחצי מטר ממני.
החופר שמט את הכפייה והתגלו פנים צעירות שחומות, לא מגולחות מרוחות באבק ארץ ישראלי בצבע חום אדמדם וחייך חיוך מונה ליזה, (בדיעבד ייוודע לי כי זה חיוך עזתי, רוצה לומר, דרום עזתי, מאזור רפיח).
הצעיר ניער את ראשו וענן של פסולת חפירה התפזר לעבר כל גם עלי, מה שגרם לו מיד לפטור סליחה וניסיון לנקות את חולצתי הימנו.
החופר הצעיר שלף משקפיים עגולות מכיסו הימני, חבש אותם בתנועה רוטינית והביט בי בעדם במבט מסוקרן שמץ סרקסטי ופלט "כיף"? בניגון שאלתי ואנחה שהתערבבו לכדי אמירת מה שלומך או משהו דומה לזה נדמה לי.
אמרתי אחלה והמשכתי לשבת.
יש לך סיגריה יא חביבי? שאל הצעיר, שעם משקפיו העגולות נראה סמולן כפייתי מן הפייסבוק.
לא מעשן, מצטער אני אומר לו, ואחרי שגלגלתי כמה מחשבות, הצטערתי קצת שלא היה לעיל ידי לרצות אותו בעת זו.
בתגובה הוא שלף קופסת טבק קטנה מכיסו השמאלי, מתוכו פרס נייר עטיפה צהבהב ופיזר בו טבק כהה מדי לכדי להיות המוצר האמיתי.
הנייר הפך לצינגלה מפואר, הציב בפיו והצית באמצעות מצית פלסטיק פושטי. שאף שכטה בלתי מסתיימת, השהה את העשן בריאותיו לפרק זמן בלתי סביר, (מאוד סביר, כך יסתבר, לחופרים כמוהו) והושיט לעברי תוך אמירת תפדל ידידותי בהרבה מזו של הירקן השכונתי שרק עושה את עצמו ידידותי מטעמי פרנסה וכאלה.
לקחתי. החומר היה מעולה ועשה את שלו בן רגע.
המשכנו לעשן לסירוגין, עד לכלות הסיגריה. את הבדלון השליך לתוך הבור ושאל איפה אבו שוקרי. איזה אבו שוקרי, אתה במרכז התרבות בתל אביב, האבו היחיד שמזדמן לכאן לעיתים רחוקות זה אבו מקיבוץ נגבה, היה פעם חבר כנסת ועכשיו הוא סתם עסקן שמושך כסף מן הקופה הציבורית שלנו, כפול ממשך פעם.
וואלה אתה בלתי מפותח, הוא מפטיר בחביבות, אני מתכוון לזה מן החומוס.
אה, זה ביפו חביבי, הרבה דרומה. בטח עברת מתחתיו בדרך.
אוף, המחמוד הזה אידיוט, אמרתי לו שעברנו אותו, אבל הוא התעקש לסמוך על ה – GPS, ולא על הריח.
אגב, שמי אחמד ואני מרפיח. הושטתי את ידי לעברו והפטרתי ארנון, שמח להכיר וככה.
מה קורה בעזה?
אני חושב בסרבול מה על תשובה הולמת, ומחליט לשאול שאלה מקדימה: כמה זמן לא היית שמה?
בערך שנה ושישה חודשים, שני רמדאנים אחורה.
עזה קצת הרוסה אני אומר לו.
כמה קצת הוא שואל.
סג'עייה כולה, חלקים מן העיר עזה, חן יונס שליש ורפיח רבע.
מה קרה ברפיח.
עשינו שם נוהל חניבל אני משיב לו.
נוהל מה, חניבל זה ההוא שכמעט כבש את רומא.
זה נוהל שבו אנחנו מחסלים את החיילים שלנו ואגב כך כמה מאות משלכם וגם שליש עיר לחתימה או למזל, אנא עארף.
איזה חלק של רפיח?
החלק הצפון מזרחי אני משיב לו.
זה בסדר דווקא, חמולת גראעושי שמתגוררת שם חארות בני חארות שמזיינים כבשים בלילה.
ומה קורה עכשיו?
עכשיו דנים בהסכם בקהיר. אתם עם אבו מאזן מול המצרים שמייצגים את האינטרסים שלנו.
אז אני מבין שהייתה מלחמה באמצע.
כן, הייתה, צוק איתן קרו לה.
ומה היה בה, מי נצח?
אתם וגם אנחנו, לפחות כך אומרים בטלוויזיה.
ומי יותר, הוא מקשה לרגע.
קשה להחליט, השאלה מה אתה רוצה לשמוע?
לא בטוח ידידי, אני לגמרי לא בטוח.
אני אומר לו ככה:
שמע, אני לא יודע אם ניצחתם, אבל אני יכול להגיד לך בוודאות שאנחנו לא נצחנו וזה לגמרי בטוח.
אלה חדשות טובות, שמחתי לפגוש אותך.
אחמד קפץ חזרה לבור, בעודו מבטיח לסכור היטב את הפתח. לפני שנעלם, שמעתיו קורה לעבר אחד מוחמד: שלושים מעלות דרום מערב, ואז בצבץ ראשו עוד פעם. תגיד, איזה יום היום? חמישי אני אומר לו, אבל כך בחשבון שאבו שוקרי סגור ביום שבת וראשון.
איזה באסה הוא מפטיר ונעלם, כמו הצ'שייר קט של אליסה.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
